פסק-דין בתיק ע"א 25598-07-11

כב' השופטת רחל ברקאי - אב"ד

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בבאר-שבע (כב' השופט יעקב פרסקי) שניתן ביום 5.6.2011. פסק הדין מתייחס ל-7 תביעות מאוחדות שהוגשו על ידי המערער, מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המנהל"), לפינוי המשיבים משטחים חקלאיים בנגב, כדלקמן: אייל יזרעאל ואח' - ת.א. 2479/09; גדי ולאה נחימוב ואח' - ת.א. 2480/09; גבריאל בר משולם ואח' - ת.א. 2481/09;  דוד קלינגר ואח' ת.א. 2482/09; אור רב צרפתי ואח' - ת.א. 2483/09; יוני שריר ואח' - ת.א. 2484/09 ואבי סרגוסטי ואח' ת.א. 2485/09.

בית משפט קמא קבע, כי לאור מתווה מינהלי, שנקבע בתיקון לחוק הרשות לפיתוח הנגב,  לבירור זכויותיהם של המשיבים בקרקע, יש לאפשר למשיבים למצות מתווה זה ולכן יש לעכב את ההליכים המשפטיים שננקטו נגדם על ידי המנהל, תביעה לפינויים מן הקרקע. תחת התליית ההליכים הורה בית משפט קמא על מחיקת תביעות הפינוי, עם אפשרות לחדשן בתום שנה מיום מתן פסק הדין.

המנהל ביקש להשיג אחר תוצאה זו.

2. כאמור, המנהל הגיש תביעות פינוי כנגד המשיבים בטענה שהפרו את החוק והשתלטו על מקרקעי ציבור במרחבי הנגב תוך הסבת המקרקעין ליעודים שלא הותרו להם ובכלל זה יעודים מסחריים ואחרים, תוך הפקת רווחים נאים ועשיית עושר ולא במשפט. הסעדים שביקש המנהל בתביעות כנגד המשיבים היו, סילוקם מהמקרקעין בהם הם מחזיקים וביטול ההסכמים שנחתמו בין המנהל לבין המשיבים. לגבי חלק מן המשיבים טען המנהל כי המשיבים מחזיקים בקרקעות ללא הסכם, בחריגה מהסכם, בבחינת פולשים, משיגי גבול.

3. ביום 12.7.10, אושר בכנסת תיקון מס' 4 לחוק הרשות לפיתוח הנגב, תשנ"ב - 1991 (להלן: " החוק"), אשר בעיקרו נועד לאפשר המשך קיומם של מיזמים שהוקמו בתמיכה ובסיוע של רשויות מדינה לשם יישובו ופיתוחו של הנגב ובפרט לקידום ענפי התיירות והחקלאות. בעקבות התיקון לחוק הוקמה וועדה בין משרדית, בה חברים נציגים ממשרדי פיתוח הנגב והגליל, משרד המשפטים, משרד החקלאות, משרד התיירות ומשרד הגנת הסביבה, (להלן: " הוועדה"), שתפקידה להמליץ בפני השר לפיתוח הנגב והגליל בעניין הקצאת מקרקעין למיזם חקלאי - תיירותי, כאמור בסעיף 6 (8) לחוק דהיינו: " להמליץ לרשות מקרקעי ישראל, באישור השר, על הקצאת מקרקעין למיזם חקלאי - תיירותי משולב, שמתקיימים בו הכללים שנקבעו לפי פיסקה (7); ואולם השר לא יאשר המלצה כאמור אלא לאחר שקיבל את המלצת הוועדה בינמשרדית; המלצת הרשות לפיה פיסקה זו תהווה תנאי להקצאת מקרקעין על ידי רשות מקרקעי ישראל".

4. לנוכח מצב עובדתי זה הגישו המשיבים בקשה להורות על מחיקת התובענות ולחילופין להורות על עיכוב ההליכים בתובענות עד לאחר שהוועדה, אשר מונתה מכוח הוראות החוק, תסיים ותמסור המלצותיה ו/או עד אשר תתקבל החלטה סופית בעניינם של המשיבים. 

5. בית משפט קמא, אשר סקר את החוק ואת מטרות התיקון לחוק, ראה לנכון לאפשר למשיבים למצות זכויותיהם בפני הוועדה, בהתאם להוראות החוק ולכן קבע כי יש להורות על עיכוב ההליכים בתובענות דנן. ולאחר התלבטות קמעה סבר כי משיקולים מעשיים ופרקטיים יש להורות על מחיקת התובענות, תוך שמירת זכותו של המנהל לחדשן בתום שנה מיום מתן ההחלטה.  כשהוא מציין כי המדינה תהיה רשאית להקדים ולבקש את חידוש ההליכים בנסיבות בהן יתברר כי המשיבים ניצלו לרעה את הזמן שעמד לרשותם ופעלו בחוסר תום לב, או ככל שיתברר כי ממשיכים הם לפעול בניגוד לדין.

6. המנהל, בהודעת הערעור, טען כנגד החלטת המחיקה וכנגד הקביעה כי יש לעכב את ההליכים בתובענות דנן בטענה כי על פניו אין המשיבים עומדים בתנאי הסף לתחולתו של התיקון לחוק ולכן הסיכויים שהמשיבים יעמדו בדרישות הוועדה הבין משרדית הינם  קלושים ביותר, מאחר והמשיבים פולשים לשטחים רבים, בניגוד להסכמים עימם ואף ללא הסכמים עימם וכי אין סיכוי שהוועדה תאפשר להם להכשיר את ההפרות הבוטות להסכמים שחתמו עם המנהל. לפיכך, טען המנהל כי טעה בית משפט קמא עת הורה על עיכוב הליכי תביעות הפינוי כנגד המשיבים ואף הרחיק לכת והורה על מחיקתן.

7. סבורה אנכי כי בפן העקרוני לא נפלה כל שגגה בפי בית משפט קמא אשר ראה לנכון לאפשר למשיבים למצות את ההליכים המנהליים בפני הוועדה הבין משרדית, ועדה אשר הוקמה כדי ליתן מענה לנסיבותיהם של המשיבים, חקלאים, מתיישבים בחוות דרך היין בנגב. התיקון לחוק, כמפורט בדברי ההסבר להצעה לתיקון החוק (הצ"ח הכנסת 286, מיום 16.11.09) נועד להסדיר את הקמתם ופיתוחם של מיזמים חקלאיים תיירותיים משולבים בנגב, וכן לעגן בחקיקה בדיקה ואישור של מיזמים קיימים שיעמדו בדרישות החוק, מיזמים שהוקמו בעידודן של ממשלות ישראל, שעודדו להתיישבות בנגב. לפיכך, גם אם חטאו המשיבים בפלישה בקרקעות מעבר למוסכם עם המנהל, עומדת היום לפתחם אפשרות להגיע להסדרים מחודשים עם המנהל, במסגרת פעילותה של הוועדה הבין משרדית שהוקמה מכוח החוק. כדי לאפשר למשיבים למצות הליכים אלו נכון קבע בית משפט קמא כי יש לעכב את ההליכים המשפטיים נגדם, תביעות פינוי שהוגשו על ידי המנהל.

8. השאלה היחידה שבה רואה אני לנכון לחלוק על בית משפט קמא הינה האם נכון היה להורות על מחיקת התובענות או שמא לעכב בירורן. סבורה אני כי נכון היה לעשות שימוש בהוראת תקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 ותחת מחיקת התובענות להורות על עיכוב ההליכים ולדחות את התובענות ללא מועד.

9. לפיכך, אני ממליצה לחבריי לקבל את הערעור במובן זה שההוראה בדבר עיכוב ההליכים תישאר בעינה ותחת מחיקת התובענות תשארנה התובענות תלויות ועומדות בבית משפט קמא עד למיצוי ההליכים המנהליים, מצד המשיבים, בפני הוועדה הבין משרדית, תוך שימוש בתקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי ושמירת זכויות הצדדים לבקש לקיים דיון בתובענות לגופו של עניין.

בנסיבות העניין אמליץ לחבריי שלא לחייב את המשיבים בהוצאות.

כב' השופט אריאל ואגו:

אני מסכים